אירועים מוחיים הינם גורם משמעותי למוות ותחלואה בעולם (Johnson, Onuma, Owolabi, & Sachdev 2016; Donnan, Fisher, Macleod, & Davis, 2008). מחקרים מראים כי ליקויים בתפקודי הראייה יופיעו בקרב כ-60% מאנשים לאחר אירוע מוחי (Hanna & Rowe 2017; Sand et al., 2013). ליקויים אלו כוללים ליקויים בשדה הראייה, ליקוים בתנועות עיניים ומגוון ליקויים תפיסתיים כגון אגנוזיה ו-inattention. לליקויים אלו השפעה נרחבת על ההשתתפות בפעילויות היומיום, תפקוד ואיכות החיים של המטופלים (Hanna & Rowe, 2017). בנוסף, ליקויים אלו עלולים לעכב את תהליך השיקום ולהשפיע על היכולת של האדם לתפקד באופן עצמאי (Riggs et al., 2007).
ניתן לחלק את תפקודי הראייה לתפקודי ראייה בסיסיים, הכוללים את חדות הראייה, שדה הראייה, תנועות העיניים, ולתפקודי ראייה גבוהים הכוללים קשב חזותי, סריקה, זיכרון חזותי וקוגניציה חזותית (Warren, 1993 ; 2017). במודל שלה, Warren מדגישה כי לא ניתן להעריך את תפקודי הראייה הגבוהים באופן מדויק ללא הערכה של תפקודי הראייה הבסיסיים (Warren, 1993).
על אף שתרומת מקצוע הריפוי בעיסוק בשיקום תפקודי הראייה הודגש בעבר, הערכות מקובלות אינן כוללות התייחסות לתפקודי הראייה הבסיסיים. בנוסף, הערכת תפקודי הראייה הגבוהים מוגבלת למבחנים דו-ממדים במרבית המקרים (Cate & Richards, 2000).
כיוון שאין נוירו-אופטלמולוגיה ונוירו-אופטומטריה בכל מסגרת שיקום, תפקיד המרפאה בעיסוק הוא לבצע סינון ראשוני, לזהות את המטופלים עם הלקות בראייה ולהמליץ על המשך בירור בקהילה. עם זאת, על מנת לקדם שיקום מיטבי, ניתן ורצוי להתחיל בהערכה ובהתערבות במהלך השיקום (Warren, 2006).
הטיפול בשיקום תפקודי הראייה במטופלים עם פגיעות נוירולוגיות מתבצע בשלושה אופנים עיקריים: פיצוי (compensatory), חלופי (substitutive) ושיקומי (restitutive). מחקרים בתחום ההתערבות בשיקום תפקודי ראייה התבססו בעיקר על התערבויות ממוחשבות, התערבויות אלו נמצאו יעילות בשיפור מטלות מול מסך אך לא התקיימה בהן העברה לפעילויות ולתפקודים היומיומיים (Hanna et al.,2017).
קיימת חשיבות רבה להתמקצעות בתחום זה. העמקה בתחום יאפשר אבחון נכון של הגורם לליקוי בתפקוד על רקע של ליקוי בראייה והתערבות מותאמת לפגיעה. כמו כן, יש צורך להעריך את התחום הראייתי בכל מטופל העובר פגיעה נוירולוגית שעלולה להשפיע על תפקודו הראייתי. יש צורך בהתערבות אינטנסיבית במסגרות השיקום באשפוז ובמסגרות השיקום הביתי, וכן בהתערבות ביחידות להמשך טיפול, בקרב מטופלים הסובלים מליקויים בתפקודי הראייה בעקבות אירועים מוחיים ופגיעות ראש טראומטיות.
ביבליוגרפיה
Cate, Y., & Richards, L. (2000). Relationship between performance on tests of basic visual functions and visual-perceptual processing in persons after brain injury. American Journal of Occupational Therapy, 54, 326–334.
Donnan, G. A., Fisher, M., Macleod, M., & Davis, S. M. (2008). Stroke. The Lancet, 371(9624), 1612–1623. https://doi-org.ezproxy.haifa.ac.il/10.1016/S0140-6736(08)60694-7
Hanna, K. L., & Rowe, F. J. (2017). Clinical versus evidence-based rehabilitation options for post-stroke visual impairment. Neuro-ophthalmology (Aeolus Press), 41(6), 297–305.
Johnson, W., Onuma, O., Owolabi, M., & Sachdev, S. (2016). Stroke: a global response is needed. Bulletin of the World Health Organization, 94(9), 634. https://doi-org.ezproxy.haifa.ac.il/10.2471/BLT.16.181636
Riggs R.V., Andrews K., Roberts P., & Gilewski M. (2007) Visual deficit interventions in adult stroke and brain injury: a systematic review. Am J Phys Med Rehabil; 86: 853–860.
Sand, K. M., Midelfart, A., Thomassen, L., Melms, A., Wilhelm, H., & Hoff, J. M. (2013). Visual impairment in stroke patients—A review. Acta NeurologicaScandinavica, 127(Suppl 196), 52–56. https://doi-org.ezproxy.haifa.ac.il/10.1111/ane.12050
Warren, M. (1993). A hierarchical model for evaluation and treatment of visual perceptual dysfunction in adult acquired brain injury, part 1. American Journal of Occupational Therapy, 47, 42-54.
Warren, M. (2006). Brain injury visual assessment battery for adults. visAbilities Rehab Services.
Warren, M. (2017). Evaluation and treatment of visual deficits after brain injury. In H.M. Pendleton, & W. Schultz-Krohn (Eds.), Pedrettis Occupational therapy-e-book: Practice skills for physical dysfunction. Elsevier Health Sciences.
